בימים ההם / ספורה של ילדה מיוחדת ומשפחה מיוחדת לא פחות

מאת: אביגיל זוהר בימים ההם, כשהחביאו ילדים מיוחדים מאחורי דלתות סגורות ולא העזו לדבר אליהם, חייתה סבתא לאה בעולם משלה. בעולם הזה היו שתים: היא ובתה הקטנה רחלי, שפניה מלוכסנות, ולבה צמא לאהבה ולקבלה. "הילדה שלי תקבל את כל מה שהיא צריכה, ולעולם לא תשב בארון נעול", אמרה סבתי ויצא למלחמה. לא ידעו אז כלום, […]

תמונת אילוסטרציה

מאת: אביגיל זוהר

בימים ההם, כשהחביאו ילדים מיוחדים מאחורי דלתות סגורות ולא העזו לדבר אליהם, חייתה סבתא לאה בעולם משלה. בעולם הזה היו שתים: היא ובתה הקטנה רחלי, שפניה מלוכסנות, ולבה צמא לאהבה ולקבלה.

"הילדה שלי תקבל את כל מה שהיא צריכה, ולעולם לא תשב בארון נעול", אמרה סבתי ויצא למלחמה.

לא ידעו אז כלום, איש לא שאל שאלות ולא חשב ולא הרגיש.

"ילדים אומללים, אין מה לעשות", נדו אנשים בראשיהם.

"רק שלא יזיק לשידוכים", אמרו אחרים.

סבתא לא התעניינה בכל הרכילויות, ולא היה אכפת לה לסלול דרך אחרת, חדשה, שונה.

עלוני מידע לא היו אז, גם לא ארגונים ועמותות וקופות חולים משגשגות. המידע לא זרם כמים, גם לא התמיכה.

לבדה כמעט, באומץ ובדבקות במטרה פתחה סבתא לאה במאבק שנמשך עד יום מותה.

שמעתם על שילוב? אז לא שמע על כך איש, אך סבתא שמוע שמעה. בחושיה המחודדים והעדינים ידעה שמקומה של רחלי אינו בבית ספר לילדים בעלי פיגור קשה, מה גם שלא היו אז בתי ספר 'משלנו'. אז היא פנתה לבית הספר 'בית יעקב' בעיר הדרומית ושכנעה את המנהלת בתחנונים ובדמעות לקבל את הילדה החמודה לכיתה א'.

רוסים הם אנשים חזקים, וסבתא הייתה כזאת. המנהלת לא עמדה בפני תחנוניה, ורחלי הקטנה זכתה לחבוש את ספסלי בית הספר.

שנים אחר כך פגשה אותי אישה מכובדת וחשובה, מורה בסמינר וגם יועצת, וסיפרה לי בהתרגשות שהיא ישבה ליד רחלי כמעט כל שנות בית הספר היסודי.

תמונת אילוסטרציה

תמונת אילוסטרציה

"המורות ידעו שאני מסוגלת לקרב אותה ולעזור לה", אמרה בלי שום התפארות, "אז הושיבו אותה על ידי, וזה היה בסדר גמור. רחלי אהבה אותי, ואני חיבבתי אותה. לא ראיתי בכך חסד עצום. רחלי השתלבה יפה בינינו. אז הציונים לא היו העיקר בבית הספר, והמורות נתנו לנו, הבנות הדרומיות, הרבה חום ואהבה. רחלי שרדה יפה את השנים האלו גם אם לא הבינה את השיעורים". דמעות עלו בעיניי לשמע תיאורה.

סבתא לאה ידעה שרחלי אינה מבינה את השיעורים, והיא לא בזבזה זמן. רחלי זכתה למה שלא זכו חברותיה. הוריה נתנו לה את כל כספם. הם שלחו אותה ללמוד נגינה וריקוד ושירה, ולימדו אותה להסתדר בעולם. רחלי אולי לא התקדמה כמו כל ילד אחר, אבל כשילדים אחרים נכלאו במוסדות עגמומיים או זכו למבטי רחמים – פרחה הילדונת בשמלות הכי יפות, בקוקיות בשערותיה ובהמון תשומת לב סביבה.

"עצמאות", היתה הססמה מדריכה את סבתא לאה בכל פעולותיה. "רחלי צריכה להסתדר בכוחות עצמה". אז, כשילדים מיוחדים לא נקפו אצבע, ומטפליהם עשו למענם הכול, זקפו רבים גבה אל מול סבתא לאה השולחת את רחלי לבדה באוטובוס, מוליכה אותה למכולת ומלמדת אותה לערוך קניות.

"איך את סומכת עליה? היא עלולה לטעות בדרך – ליפול – לעשות שטויות!" צעקו עליה, והיא רק חייכה והמשיכה הלאה אינה מניחה ואינה מוותרת.

רחלי גדלה, ואתה גם הצרכים. סבתא החלה לחפש שיטות ורעיונות כדי לקדם את רחלי כמה שיותר. היא מצאה את פרןפסור פוירשטיין, למדה את שיטתו ושלחה את רחלי למספר חודשים לפנימייה שהקים, שבה פעלו הוא וצוותיו לקדם את הבוגרים המיוחדים. לסבתא היה קשה מאוד להיפרד מרחלי, אך לעולם עמדו מול עיניה טובתה והצלחתה; וכך בימים שלא היו דירות נפלאות של 'עלי שיח', יצאה רחלי אל העולם והתמודדה בו בלי תמיכתה של אמא.

"אין להביא ילדים לחתונה", נכתב שחור על גבי לבן על הזמנה שהגיעה אל סבתא. סבתא לאה נעלבה עמוקות. הרמז היה עבה. לסבתא לאה יש 'ילדה' אחת בבית, והמזמינים, קרובי משפחה מרוחקים, בושים בה. הם אינם רוצים שתשתתף בשמחתם ותכתים אותה בכתם השונות. אין הם מבינים כי צלם אלוקים לא ניתן רק לאנשים הרגילים.

סבתא לא הלכה לחתונה הזאת, ולחתונות אחרות הביאה עמה תמיד את רחלי. מעולם לא השאירה אותה בבית. רחלי אהבה לרקוד ולהצטלם עם הכלה, והטבעיות שבה נהגה בה סבתא ובעקבותיה אנחנו בני המשפחה, סחפה גם את הקהל. אט אט למדו כולם להכיר שלרחלי יש גומות חן בלחיים, לב רחב מאוד והמון שמחת חיים מדבקת.

בשבילנו הייתה רחלי חלק אינטגרלי מהמשפחה בלי שום עכבות ובלי שום בעיה. חשנו כלפיה קרבה וחמימות, וקיבלנו אותה כמו שהיא. נכון, התביישנו לפעמים לרדת אתה לטייל בליל שבת ברחוב. קטנות היינו, והסביבה עיקמה אף לא פעם, אבל בבית פנימה הביאה דודתנו המיוחדת לחיינו הרבה צחוק ושמחה.

רחלי הלכה ובגרה, והעולם נפתח אט אט. כשהגיעה לגיל ארבעים, החלו להיפתח דירות לבוגרים מוגבלים, וגם פה כמו בכל התחומים הייתה סבתא לאה חלוצית. היא חשה כי כוחה אוזל, וכי שנותיה ספורות, ורצתה בכל מאודה לדאוג לרווחתה של רחלי; לכן נתנה לה שוב ללכת אל דירה משלה בחברת בנות כמוה.

רחלי אהבה את דירתה והזמינה אותנו לבקר. בפאתי ירושלים, ביישוב חמד בווילה יפהפיה חיה רחלי שנים טובות ויפות, עם פעילות, עבודה, חברה ואושר. גם אחרי שסבתא לאה נפטרה המשכנו לעטוף אותה באהבה. זו הייתה צוואתה היחידה של סבתנו: "דאגו לרחלי. כל כספי בשבילה, ואתם בני משפחתה חייבים לעשות למענה הכול".

היום הכול ברור כל כך. יש מקום לילדים המיוחדים, יש מקום להוריהם. עוד יש לאן להתקדם, אך אין ספק שנעשו צעדים גדולים קדימה.

אולי לסבתא לאה האמיצה יש חלק בכך.