שמעון ואני / טור פרידה משמעון ז"ל, ילד חמד

נכתב ע"י מתנדבת אוהבת – אביגיל שמעון, האם אתה זוכר את פגישתנו הראשונה? היה זה באחד מימי חג הפסח. אתה ישבת על ברכי אמך, על ספסל בחצר. אני רק עברתי, ואמך הציגה אותך בפניי. "יש לו שיתוק מוחין", אמרה, "והוא גם אינו רואה". כשחיבקתי אותך – חייכת. מה הייתה סיבת החיוך התמים הזה? האם נפגשנו […]

תמונת אילוסטרציה

נכתב ע"י מתנדבת אוהבת – אביגיל

שמעון, האם אתה זוכר את פגישתנו הראשונה?

היה זה באחד מימי חג הפסח. אתה ישבת על ברכי אמך, על ספסל בחצר. אני רק עברתי, ואמך הציגה אותך בפניי. "יש לו שיתוק מוחין", אמרה, "והוא גם אינו רואה".

כשחיבקתי אותך – חייכת. מה הייתה סיבת החיוך התמים הזה? האם נפגשנו כבר קודם? האם פשוט שמחת להכיר אותי? נמשכת אליי? האם היה חיוכך זעקה לעזרה?

לא חשובה הסיבה, אבל בגלל החיוך הפשוט, התמים והאמתי, לבי הלך שבי אחריך.

באותו זמן היית כבן שנה וחצי. לקחתי אותך בזרועותיי, חיבקתי אותך ונישקתי. אחר כך החזרתי אותך לאמך ואיחלתי לה שתגדל אותך בנחת.

יומים אחרי שהכרתי אותך באתי לביתכם לראותך, אינני יודעת אם בגללך או בגלל אמך, אך כעבור יומים ביקרתי אותך שוב. אז נודע לי שאתה בן הזקונים מבין ששת ילדי המשפחה (בלי עין הרע).

"לשמעון אין פעילות מוטורית", אמרה אמך. "האם את מוכנה לתרגל אתו? נשלם לך לפי שעה".

"מה הוא יכול לעשות?" שאלתי את אמך.

"שום דבר", ענתה.

"אינני זקוקה לכסף", עניתי לה, "אבל אשתדל למצוא זמן לבוא, אולי שלוש פעמים בשבוע".

בסופו של דבר באתי אליך חמש פעמים בשבוע.

תמונת אילוסטרציה

תמונת אילוסטרציה

תחילה היית שקט מאוד, ועיניך היו פקוחות למחצה. התחלתי לשחק באצבעות הרגל שלך: "שמעון, יש לך אצבע, יש לך עוד אצבע, יש לך עוד אצבע, יש לך עוד אחת. שמעון, יש לך חמש אצבעות ברגל אחת. בוא נראה מה עם הרגל השנייה. הנה, שוב יש לך אצבע, יש לך עוד אצבע… שמעון, יש לך 10 אצבעות בשתי רגליך, זה לא מדהים?"

"איפה האוזן? הנה האוזן", ונישקתי את האוזן.

"שמעון, איפה האף? הנה האף היפה", ונישקתי את האף.

"איפה העין שלך? הנה!" ונישקתי את עיניך האהובות.

כל אותו זמן אתה צחקת וצחקת.

אחרי חודש שמו לב לשינוי שחל בך, גם בבית וגם בגן הילדים, ובגן שאלו את אמך לסיבת השינוי. היא סיפרה על התרגילים שלנו, והם רצו לפגוש אותי. אמך לקחה אותי לגן. הגננת ספרה לי על ההתקדמות שלך בתנועות ועל התפתחות הדרגתית – כעת כבר יכולת להזיז את ידיך, להביא את האצבע האהובה לפה כדי למצוץ אותה, להניע את הרגליים ולפתוח את עיניך.

כעבור חודש סיפרה אמך שבזמן האכילה והתרגול אתה נהנה מאוד לשמוע את המוזיקה שנהגת לשמוע בן, ואתה מקשיב בתשומת לב רבה ובהנאה מרובה.

הצעד הבא היה חוש הטעם. האכלתי אותך רסק מנגו, ובכל כפית אמרתי: "שמעון אוהב מנגו". אתה אכלת בהנאה רבה. כשהגענו למרק עוף, הבאתי את הכף קרוב לאפך. אתה הרגשת את הריח ורצית לדעת את הטעם. במרק היו מרוסקים דלעת, גזר, קישואים ובשר עוף. להאכיל ילדים אינו דבר פשוט, במיוחד ילד שכמוך.

התחלנו רפלקסולוגיה של כפות הרגלים. "שמעון רוצה רפלקסולוגיה?" אתה צחקת. היתה זו הזדמנות לשים כפית של מרק עוף בפיך האהוב. ראיתי את ההפתעה על פניך, אבל אהבת את הטעם. כך המשכנו. וכשלא פתחת את הפה, המשכתי בעיסוי הגב, ואמרתי: "שמעון אוהב מסאז'?" כשצחקת – שוב כפית של מרק עוף. כך הופתעת שוב, ואהבת את האוכל.

באופן זה, בצחוק ובמשחק, סיימנו את האוכל במשך כשעתיים.

אמך הביאה מיץ אבטיח, ואתה נהנית מאוד.

אתה זוכר את טעם הדובדבן? אתה משכת את פניך היפים ועשית פרצוף מתוק.

האם אתה זוכר, כשחזרת מארבעת ימי הקיטנה? בחזרתך הבית היית כל כך שמח ומאושר, שהיה קשה להרגיע אותך ולהאכיל אותך. חיבקתי אותך, נישקתי ואמרתי לך: "אתה בבית. אתה אתנו". כך נרגעת והתחלת לאכול.

אתה, שמעון, נולדת עם נימוסים.

פעם, כשהיית חולה ולא יכולת להחזיק את האוכל, חייכת בצניעות ובבקשת סליחה. היית כה שקט, הייתה לך תבונה מדהימה לתקשורת, כאילו לימדו אותך שנים! הבית שקט, יש בו זרים, אבל אתה התקשרת בקלות ובעדינות ובהליכות נעימות עם אלה שאהבו אותך, ואתה אהבת כל אחד וגילית רגישות לכל אחד.

פעם אמרתי לך: "שמעון, ילדים מושכים את השֵער שלי, את העגיל או את השרשרת. אתה אינך יכול לעשות דבר מאלה". בתשובה הרמת את ידך אט-אט, עד לשפתי. נישקתי את ידך שוב ושוב.

היית כל כך אופטימי וסבלני. בדיוק כמו הנשמה המיוחדת שבתוכך. נשמתך משמתו של איזה צדיק נולדה? נקראת על שמו של רבי שמעון בר יוחאי, ההייתה זו נשמתו? האם כיבדנו והערכנו אותה כראוי, במשך חייך הקצרים?

אתה ראית הכל, אף על פי שעיניך היו סגורות. שמעת הכל, אף על פי שלא חשבנו שתשמע, גם דברים שאנו לא יכולנו לשמוע. הרגשות שלך היו הרבה מעלינו.

שמעון, חיכיתי לך, אבל לא באת. היה לנו כל כך נעים יחד במשך הזמן שבין פסח עד מוצאי השבת שלפני ראש השנה. חיכיתי לראותך, במיוחד חיכיתי לראותך באותה שבת. בימי שבת, בין מנחה לסעודה שלישית, היית יושב על ברכי אמך, על הספסל בפינת החצר. באותה שבת חיכיתי וחיכיתי לכם, ולא באתם.

שמעון, אתה נתת לי הרבה יותר מאשר נתתי אני. כשהנעת את ידיך ואת רגליך בפעם הראשונה, הייתה זאת תמורה לכל מאמצי. כאשר הבטת בפניי לראשונה, מי היה יכול להאמין שאתה עיוור? יכולת לראות הכל בבירור, בפקחות רבה, והבנתך והתקשורת שלך הדהימו כל אחד. הרגשת אהבה וחום ממשפחתך, מאחיך ומאחיותיך.

אמונה ובטחון

שמעון, כשהיית אתי, החזקת את נשמתי בטוהר שלך ובאצילות נפשך. ראיתי את פניך היפים נפתחים כפרח לבן. חיפשתי אותך. אולי אתה יכול לראות מלמעלה את הגינה הקטנה שקראתי על שמך ליד הספסל שעליו נהגת לשבת על ברכי אמך בשבת?

אני רוצה שתדע: הימים הטובים ביותר של חיי היו הימים שהייתי אתך, בחייך הקצרים שלך. וכעת, הזמן הנעים והרגוע ביותר שלי הוא הזמן שאני מעלה בו את זיכרונך, הזמן שאני חושבת עליך.

היה שלום, ילד קטן ואהוב.